טוב, אני מצטער אם זה יצא פלצני,
אבל ישבתי להכין אותה אחרי שקראתי קצת שירה
ונכנסתי למוד פואטי...
היא בת שלושים ורק
היום קלטה
בשקט, שמותר לה לאהוב.
עד היום חשבה שחלומות-מיטה
לטוות באיש אחר זה כמו
לגנוב.
עדיין מלצרית וכבר
מורדות רגליה.
במורדות עיניה, מפולות
סלעים.
עורה מודה שאור השמש
מעליה
תפר בה באכזריות פרועה
טלאים.
היא לא ממצא חשוב,
תמיד אמרו לה,
והיא תמכה בכל המחקרים.
תה חם הגישה, לפעמים
קרצו לה.
זרים, למד בשרה, נותרו
זרים.
אחרי שנה את בעלה
הכירה,
אך עבורו היא קיר
הייתה, אטום
היא לא הבינה איך
לוקחים העירה
לב שבחדרו היה חתום.
במכללה, במסעדה, בבית
היא מנסה, קשה לומר
שלא.
סגרו אותה במציאות אחרת,
והמנעול – עיניה הכחולות.
אך לה זה לא איכפת,
והיא אומרת
שיש לה ציפורים תמיד
ביד,
כי אין לה עץ, ואין
תשוקה גוררת,
מלבד להיות עם אחרים
לבד.
No comments:
Post a Comment